ריקודי הבלוז התפתחו יחד עם מוזיקת הבלוז בקהילות האפרו-אמריקאיות, מג'וק ג'וינטס צפופים בדרום ועד לאולמות נשפים מהודרים בערי הצפון. הבלוז זה לא ריקוד אחד – זו משפחה שלמה של ריקודים שצמחו במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, כל אחד בתגובה לסגנון המוזיקלי המקומי. הנה כמה דוגמאות מעניינות וחשובות:

Ballroomin Blues – ריקודי בלוז שהתפתחו באולמות נשפים, עם תנועה אלגנטית שמטיילת הרבה על הרחבה, עם השפעות שספגו מריקודים כמו הפוקסטרוט והטנגו.  

Jookin Blues – נרקד במועדוני ג'וק ג'וינטס צפופים, עם הפרדות גוף, תנועות ירכיים ואופי קצבי וחד. סגנונות כמו Struttin שהיה פופולרי בבארים של ממפיס, Texas Shuffle, Chicago Triple, Piedmont Triple ועוד.

יש אפילו Latin Blues – סגנון שהטמיע אלמנטים של מוזיקה וריקודים לטיניים, כמו מקצב ההבנרה.

אבל מעבר לניים-דרופינג, מה שהכי חשוב לדעת זה שבלוז זה לא רק איטי ו/או עצוב. הבלוז כריקוד הוא מגוון ורבגוני – בדיוק כמו מוזיקת הבלוז עצמה, עם מגוון ז'אנרים, מהירויות, גרובים, ומצבי רוח. ריקוד בלוז יכול להיות איטי, מלנכולי ועמוק – וגם מהיר קופצני ושמח.

כריקוד, בבלוז יש דגש חזק על תקשורת בין הפרטנרים, על ניואנסים בחיבור והתקשורת הפיזית והמוזיקלית, ועל היכולת להתחבר לווייב והגרוב של המוזיקה.

כיום, ריקודי הבלוז ברוב הקהילות בעולם, מקושרים לקהילת רקדני הסווינג – בגלל הקרבה בין העולמות התנועתיים והמוזיקליים. עם זאת, ריקודי הבלוז תמיד התקיימו גם בלי קשר לסווינג, במגוון קהילות בארצות הברית וגם מעבר.

מעבר לזה, הבלוז כז'אנר מוזיקלי המשיך להתפתח ונשאר פופולרי – מטריקסי סמית' ורוברט ג'ונסון, דרך BB King ו-Howlin Wolf, ועד ל-Brother Yusef שהגיע להתארח אצלנו בפסטיבל לפני מספר שנים.